עו"ד הורשע בעבירות אתיקה לאחר ניתוק לעו"ד חולה שביקש עזרתו

השופט ס' ג'ובראן:

           לפנינו ערעור על פסק-דין של בית הדין המשמעתי הארצי של לשכת עורכי-הדין (תיק בד"א 102/2005 בעניינו של המערער, עורך דין מאיר קטן, אשר דחה את ערעור המערער על פסק הדין של בית הדין המחוזי המשמעתי (תיק בד"מ  134/04).

           כנגד המערער הוגשה לבית הדין המשמעתי המחוזי בתל-אביב של לשכת עורכי הדין (להלן: בית הדין המחוזי) קובלנה, אשר ייחסה לו עבירות של התנהגות בלתי חברית כלפי חבר למקצוע, לפי סעיף 26 לכללי לשכת עורכי הדין (אתיקה מקצועית) התשמ"ו-1986 (להלן: הכללים) ולפי סעיף 61 (2) לחוק לשכת עורכי הדין, תשכ"א - 1961 (להלן: החוק); עבירות של טיעון עובדתי ומשפטי בידיעה שאינו נכון, לפי סעיף 34 לכללים; עבירות של התנהגות מחוסרת דרך ארץ לצד שכנגד במסגרת טיעונים בבית משפט, לפי סעיף 33 לכללים; עבירות של מעשים הפוגעים בכבוד המקצוע עריכת דין, לפי סעיפים 53 -61 (1) לחוק וכן עבירות של התנהגות שאיננה הולמת את המקצוע עריכת דין, לפי סעיף 61(3) לחוק.

           על פי הנטען בקובלנה, ביום 24.9.03, התקשר עורך דין אורי דניאל (להלן: עורך דין דניאל או בא-כוח התובעת) למערער בשעה 7:00 בבוקר לעדכנו, כי עקב מחלתו נבצר ממנו להתייצב לדיון הקבוע לשמיעת ראיות בתיק הקבוע לשניהם. המערער בשמעו את דברי עורך דין דניאל, טרק את הטלפון. עוד נטען בקובלנה, כי המערער ביקש מבית המשפט לדחות או למחוק את התביעה נוכח העדר התייצבות התובעת ובא-כוחה. המערער הכחיש כי עורך דין דניאל התקשר אליו וכי טרק לו את הטלפון. זאת ועוד. המערער בתגובתו לטיעוני עורך דין דניאל בנוגע לבקשה לדחיית התביעה או מחיקתה, התבטא בצורה בוטה, מחוסרת כבוד, בלתי מרוסנת, בלתי מאופקת ובלתי מנומסת כלפי בא-כוח התובעת. כך למשל, טען המערער כי טענות עורך דין דניאל הן פרי המצאתו ודמיונו החולני. 

           בהכרעת דינו, קבע בית הדין המחוזי כי מהימנה עליו עדותו וגרסתו של המתלונן וכי הוא נותן אמון והעדפה לגרסתו על פני עדותם של המערער ומר רועי קרליבך, עד מטעמו של המערער. בדעת מיעוט צוין, כי מאחר שהעניין הנדון הוא במסגרתו של המשפט הפלילי, הרי שלא ניתן להכריע על פי עדות יחידה גם אם היא מהימנה, ללא דבר מה נוסף-דבר שלא מן הנמצא. הרבה "פנים" וסתירות נתגלו בעדויות של שני עורכי הדין. על מנת להרשיע אדם במשפט הפלילי יש צורך ברמת הוכחה מעבר לספק הסביר והספק במקרה דנן פועל לטובת המערער.

           בגזר דינו, הטיל בית הדין המחוזי על המערער עונש של השעיה בפועל למשך 3 חודשים; קנס כספי לטובת לשכת עורכי הדין בסך 2000 ש"ח וכן פיצוי כספי לעורך דין דניאל בסך 500 ש"ח.  על פסק דינו של בית הדין הגיש המערער ערעור לבית הדין הארצי.

           בית הדין הארצי דחה את ערעורו של המערער. זאת, בקובעו, כי דעת המיעוט בפסק דינו של בית הדין המחוזי התייחסה לזיכויו מחמת הספק רק בגין התנהגותו בבית המשפט בבוקרו של יום הדיון, עת ביקש מבית המשפט לדחות או למחוק את התביעה בגין אי התייצבותו של בא-כוח הצד שכנגד, ולא באשר להתנהגותו הבלתי הולמת בגין סגנונו הבוטה והגס בתגובתו בכתב לבית המשפט. כך או אחרת, בנסיבות המקרה, הגם ומדובר בעבירה זניחה, הרי שעל המערער לשאת בחומרת מעשיו ולהפנים כי אל לו בשום מקרה, לשוב ולהתבטא בלשון בלתי מרוסנת ובסגנון אלים. בית הדין הארצי הטעים, כי המערער חטא פעמיים: פעם אחת בסגנונו ופעם שנייה בדבריו, שעה שגרסתו הופרכה עת נתברר כי אכן נתקיימה שיחת טלפון בבוקרו של יום הדיון. 

           מכאן הערעור שבפנינו.

           לטענת המערער, קביעותיו של בית הדין המחוזי, אותן אימץ בית הדין הארצי, מבוססות בעיקר על הנחות, אשר לגביהן מוסמך בית המשפט שלערעור להתערב. בית הדין המחוזי ביסס את הרשעתו על סמך עדות יחידה שלא הייתה לה כל ראיה נוספת כסיוע. בתי הדין לא ניסו ליישב את הסתירות שנתגלו בגרסאות השונות שמסר עורך הדין דניאל. אל מול עדויותיו ועדות העד מטעמו אשר לא נסתרו, עומדת עדותו של עורך דין דניאל "הפתלתלה והבלתי אמינה", כלשונו. בית הדין המחוזי התעלם לחלוטין מראיות חותכות וברורות שהומצאו לו ומהסתירות הרבות כמו גם התמיהות העולות בעדותו של עורך דין דניאל. שני חברי בית הדין הארצי הצטרפו לפסק דינו של אב בית הדין אך ורק בהסתמך על האמור בו ומבלי להיחשף לראיות התיק. אי לכך, האופן בו ניתן פסק הדין הינו לקוי. לחילופין, טוען המערער כי יש להקל בעונשו עקב שיהוי בלתי סביר במתן פסק הדין.

           מנגד, תומך בא-כוח המשיבה בפסק הדין של בית הדין המשמעתי הארצי ומבקש לדחות את הערעור. לטענתו, הערעור נסוב על קביעות עובדתיות ומשכך, ערכאת ערעור לא תתערב. בפני בית הדין היו ראיות מספיקות להרשעה. מאחר ואלו היו מהימנות על בתי הדין, אין מקום להתערבות.

           לאחר ששמעתי את טיעוני הצדדים, עיינתי בהודעת הערעור, בתגובה ובפסק דינם של הערכאות שקדמו לי, הגעתי לכלל מסקנה כי דין הערעור להידחות.

           בראשיתם של דברים אעיר, כי בית הדין היושב כערכאה ראשונה, כמו גם בית הדין ובית המשפט שלערעור, אינו חייב להתייחס באופן קונקרטי לכל טענה וטענה של המערער, באופן שאי התייחסות כזו פירושה התעלמות. בית המשפט ולחלופין בית הדין מתייחס לטענות שנראות בעיניו משמעותיות ורשאי הוא שלא להתייחס לטענות שאינן נראות לו לצורך ההכרעה. 

           פסק דינו של בית הדין הארצי, אשר אישר את קביעותיו של בית הדין המחוזי, מושתת רובו ככולו על ממצאים עובדתיים. הכרעת הדין מבוססת בראש ובראשונה על קביעות מהימנות ביחס לעדויות שנשמעו בפני הערכאה הדיונית ובשים לב, למארג הראיות הכולל שהונח בפניה. טענותיו של המערער עניינן בהשגות על קביעות עובדתיות של הערכאות שקדמו לי ועל ממצאי מהימנות. הלכה ידועה מקדמת דנא היא, כי בית המשפט, בשבתו כערכאת ערעור, לא יתערב בקביעות העובדתיות ובהערכת מהימנותם של עדים של הערכאה הראשונה, ששמעה את העדויות, התרשמה מהן באופן בלתי אמצעי ובחנה אותן. בפרט כך הוא, כאשר מדובר בממצאי מהימנות, כשבעניין זה יכולתה של ערכאת הערעור מוגבלת. אכן, אין עסקינן בכלל בל יעבור. ברם, רק במקרים חריגים תסטה ערכאת הערעור מכלל זה של אי-התערבות. לא מספיק להצביע על שורה של תמיהות לגבי קביעותיה של הערכאה הדיונית, אפילו הן רבות, אפילו מי מהן נותרו בלא הסבר, כדי לסטות מהלכה זו, אלא צריך שתהיינה עובדות המראות בעליל שהשופט לא יכול היה להתרשם כפי שהתרשם וכי נפל בהכרעתה של הערכאה הראשונה פגם היורד לשורשו של עניין, או כשהדברים אינם מבוססים על פניהם (ראו ע"פ 395/06 חליסטוב נ' מדינת ישראל (טרם פורסם, 16.11.2006); ע"פ 2677/06 פלוני נ' מדינת ישראל (טרם פורסם, 18.4.2007); ע"פ 1280/06 כרמלי נ' מדינת ישראל (טרם פורסם, 1.3.2007) ; ע"פ 328/05 פלוני נ' מדינת ישראל (לא פורסם, 5.12.2005); ע"פ 9040/05 אוחיון נ' מדינת ישראל (טרם פורסם, 7.12.2006); על"ע 5160/04 אשד נ' הוועד המחוזי של לשכת עורכי הדין בירושלים (לא פורסם, 22.3.05). להלן: על"ע 5160/04; על"ע 10982/04 עו"ד גורסקי נ' הועד המחוזי של לשכת עורכי הדין (לא פורסם, 1.8.2005); על"ע 7437/03 הוועד המחוזי של לשכת עורכי-הדין בתל-אביב-יפו נ' גשרי, פ"ד נט (3) 611 (2004). להלן: על"ע 7437/03; ע"פ 3802/92 הרוש נ' מדינת ישראל (לא פורסם, 1.9.1993)). יודגש, כי כדי להתערב בקביעות הערכאה הדיונית בעניין הערכת העדויות וקביעת העובדות, לא די באותן תמיהות "גם אם נותרו חללים סתומים בפרשה שהוכחה, שלא ניתן למלאם בתוכן. השאלה היא האם ה'יש' הראייתי מספיק כדי לבסס מסקנה של אחריות הנאשם למעשה הפלילי, האם התמיהות והחללים הם בעלי משקל כזה המקעקע את מידת הביטחון והוודאות במעורבות הנאשם במעשה המיוחס לו" (ראו ע"פ 3793/06 וורקו נ' מדינת ישראל (טרם פורסם, 11.4.2007). להלן: ע"פ 3793/06; ע"פ 6295/05 וקנין נ' מדינת ישראל (לא פורסם, 25.1.2007)). לעניין זה, יפים הם דבריו של הנשיא (כתוארו אז) השופט שמגר:

"כמקובל עלינו, יש משקל רב להתרשמותה של הערכאה הראשונה, אשר שומעת את העד ויכולה להסיק מסקנות מהתנהגותו על דוכן העדים ומתוך אופן מסירת העדות, לרבות תגובתו בעת החקירה הנגדית. כפי שציינו בע"פ 406/78, בעמ' 437-436:

'...ענין האמון אותו יש לתת בעד פלוני הוא כמעט לחלוטין ענינם של השופטים השומעים את עדותו, הצופים בהתנהגותו והמתרשמים באופן בלתי אמצעי מתגובותיו, תנועותיו, הבעת פניו ואופן דיבורו; הסתכלות כאמור, המשולבת עם הבחינה ההשוואתית הזהירה של תוכן הדברים ושקילתם במסגרת מכלול הנתונים ההוכחתיים שלפני בית המשפט היא הדרך בה מתגבשת מסקנתם של השופטים אם אמת או שקר בפיו של העד'" (ראו ע"פ 316/85 גרינוולד נ' מדינת ישראל, פ"ד מ (2) 564, 573 (1986), כפי שצוטט בעל"ע 7437/03 דלעיל).

           מספר טעמים לכך. ראשית, לערכאה הדיונית ששמעה וראתה את העדים והתרשמה מהם באופן בלתי אמצעי, יתרון בולט ומובהק על פני ערכאת הערעור אשר העדויות החיות לא באו בפניה (ראו ע"פ 9352/99 יומטוביאן נ' מדינת ישראל, פ"ד נד (4), 632 (2000); ע"פ 6411/98 מנבר נ' מדינת ישראל, פ"ד נה (2) 150 (2000); דנ"פ 3489/93 אור נ' מדינת ישראל, פ"ד מח (2) 661 (1993); ע"פ 4977/92 ג'ברין נ' מדינת ישראל, פ"ד מז (2) 690 (1993); ע"פ 277/76 בוגנים נ' מדינת ישראל, פ"ד לא (1) 561 (1977)). שנית, לערכאה הראשונה ישנה שליטה מלאה בחומר הראיות על דקויותיו. שונה מצבו של שופט החי רק מפי הפרוטוקול שבפניו ממצבו של השופט החי מפי הפרוטוקול בצרוף מה שקלט לפני כן ממראה עיניים ומשמע אוזניים של העדויות החיות אשר באו בפניו (ראו מ' קרמניצר "קריטריונים לקביעת ממצאים עובדתיים והתערבות ערכאת ערעור בממצאים המתייחסים למהימנות של עדים", הפרקליט לה (תשמ"ג-תשמ"ד) 407, 411. להלן: קרמניצר במאמרו). שלישית, לשופטי הערכאה הראשונה היתרון של ניסיון שיפוטי בהערכת מהימנות, ניסיון הנרכש על ידי שמיעת משפטים במאטריה דומה ( קרמניצר במאמרו הנ"ל, בעמ' 411-412; ע"פ 7595/03 פלוני נ' מדינת ישראל, פ"ד נט (1) 1 (2004). להלן: 7595/03; ע"פ 4912/91 תלמי נ' מדינת ישראל, פ"ד מח (1) 581 (1993)).

           צא ולמד, כי משאמרה ערכאה דיונית את דברה באשר להתרשמותה הישירה והאותנטית מן הנפשות הפועלות, צומצם עד מאוד תחומה של ערכאת הערעור. המשוכה שעל פניה חייב נאשם בסיטואציה מעין זו לחלוף בערעורו גבוהה ביותר ולעניין זה, לשון סעיף 53 לפקודת הראיות [נוסח חדש], תשל"א-1971 מלמד, כי מיוחס בו משקל מיוחד לרכיבים של ההתרשמות הבלתי אמצעית (ראו ע"פ 3793/06 דלעיל).

           אכן, אין בדברים אלה כדי לשלול את זכותה כמו גם את חובתה של ערכאת הערעור לזכות נאשם, מקום בו נתעורר ספק סביר באשמתו, אולם הקביעה אם ספק כזה קיים אם לאו תיעשה על יסוד קביעותיה העובדתיות של הערכאה הראשונה, זולת אם אלה אינן מתקבלות על הדעת (ראו ע"פ 7595/03 דלעיל). אינני סבור כי המקרה שבפנינו הינו בגדר חריג לעניין זה. איפכא מסתברא. בפני בית הדין המחוזי הונח מארג של ראיות בהן נתן אמון, ומארג זה מצביע, ובמידה הנדרשת בפלילים, כי המערער ביצע את העבירות בהן הורשע. ככל שהדברים האמורים ב"סתירות" לכאורה בעדותו של עורך דין דניאל, הרי "סתירות" אלו הינם בפרטים שאינם בהכרח רלוונטים לתמונה הכוללת ולפרטי העבירה. ודוק; קיומן של סתירות אינו מאיין את דברי העדים הנוגעים בדבר. כך או אחרת, אין באותם אי דיוקים לטעמי כדי להשמיט הקרקע תחת עדותו של עורך הדין דניאל ולהביא לשינוי בתוצאה, בהינתן שההרשעה נשענת על מהימנותה של גרסת עורך הדין דניאל הנתמכת בכרסום גרסתו של המערער כמו גם התנהגות המעלה שורה של תמיהות, כך למשל, אי עריכת בירור כבר בשלב המקדמי לגבי האפשרות כי שיחה טלפונית חריגה התקבלה במכשיר הטלפון הנייד, אלא רק לאחר הגשת פלט השיחות מחברת בזק (המשמש כראיה חיצונית התומכת בגרסתו של עורך דין דניאל וסותרת את גרסתו של המערער, שעה שהאחרון כפר גם כפר בקיומה של השיחה לא אחת). לא זו אף זו. גרסתו הראשונית של המערער לפיה מכשיר הטלפון הנייד שברשותו איננו זמין וכבוי במהלך הלילה ומופעל אך החל משעה 8:00 בבוקר ואילך נסתרה, אף לשיטתו של המערער. לעניין זה, גם עדותו של מר רועי קרליבך מטעם המערער לא סייעה לו. 

           המערער הסביר התנהגותו בפרשיות שבפניי בבתי הדין המשמעתיים. דא עקא, הסבריו לא התקבלו. המערער שב על טענותיו בפני בית משפט זה, אך לא מצאתי בכל טענותיו, שבעיקרן מופנות הן כנגד ממצאים שבעובדה וממצאי מהימנות, עילה להתערבות בית משפט זה.